כתב: עַבַּאס עַבַּאס
שְמי עַבַּאס עַבַּאס. נולַדתי בָּעיר נָצְרַת שבִּצפון האָרץ. עוד כְּשהייתי תינוק, הִתבָּרֵר לַהורים שלי שיש לי בְּעָיה בָּעֵינַיים – מחלה גֵנֵטית שגורמת לָראִייָה שלי להֵיחָלש עם הזמן, עד כדֵי כך שיִיתָכן שלֹא אֶראה כלל.
נולַדתי לְמִשפּחה חמה מאוד. ההורים שלי אהבו אותי מאוד, תמכו בי לְאורך כל דרך, וּמֵעולם לא נתנו לי להַרגיש שונה או חלש מֵהאחרים. הם תמיד אמרו לי: "אתה יכול!" – לַמרות הקושי והם הֶאמינו בזה בֶּאמת.
אבל מִחוּץ לַבַּית לא תמיד היה קל. אנשים לא תמיד הֵבינו מהי לְקוּת ראִייָה, והיו שהִתנַהגו אלַיי כאילו אני מִסכּן, או שלֹא אוּכל להצליח בִּדברים. מוּבן שזה הִכאיב לי.
למזלי, למדתי בְּבֵית ספר מצוּיָן – סַנְט ג'וֹזֵף. המורים שלי שם היו נֶהדרים. הם עזרו לי, תמכו בי, והִתאימו את הלימוּדים כך שגם אני אוּכל להַצליח. וּבֶאמת הִצלחתי – בְּכל המִקצועות! אבל לִפעָמים ההצלחה הייתה קשוּרה בְּלחץ. ההורים שלי רצו מאוד שאֶצטַיֵין – אולַי כדֵי להוכיחַ לָעולם שלַמרות הלְקוּת, אני יכול. ואני בֶּאמת הִתאמַצתי, כי הִרגשתי שאני חַיָיב להַצליח כדֵי 'לפַצות' על בְּעָיַית הראִייָה.
בְּבֵית הספר היו לי גם חֲוָויות טובות וגם חוויות לא כל כך טובות. היו חברים נֶהדרים שאָהבו אותי, עזרו לי והִצחיקו אותי, אבל היו גם כָּאלֶה שלָעגו לי בִּגלל המִשקפַיים העבים שלי, וקראו לי "מִשקפוֹפֶר". לִפעמים הִרגשתי עצוב, בִּמְיוּחד כְּשלֹא יָכולתי להִשתתֵף בְּשיעורֵי ספורט או בְּטיוּלים שנָתִיים.
אבל החַיים לימדו אותי לא לְוַותר. יום אחד, כְּשהייתי בן שְלוש עשׂרה, נסענו, כל המִשפָּחה, לַדִיסְנִילֵנְד שבְּצָרפַת. עליתי על כל המִתקָנים בלי פחד! ואז הֵבנתי דבר חשוב: אני לא צריך לראות הֵיטב כדֵי לֵיהָנות מֵהחַיים.
כְּשהייתי קטן, אהבתי מאוד לִרכּוב על אופַנַיים. אבל בְּכיתה ו' אבא שלי נֶאלץ לקחת ממני את האופניים כי הראִייָה שלי הידַרדרה, וּרכיבה על אופניים נֶעשׂתה מסוכֶּנת. זה שבר את ליבי. אבל כמה שנים אחר כך, כְּשכבר הייתי מבוּגר, הֶחלַטתי להַחזיר את הרכיבה לַחַיים שלי אבל בְּצורה אחרת: הֵקמתי מֵיזָם (פְּרוֹיֵקְט) שנִקרא 'רְכִיבָה בִּשְנַיִים': הרוכב הרואֶה יושב מלפָנים, וּלְקוּי הראִייָה יושב מֵאחורָיו, שנֵיהם יחד על אופַנֵי טַנְדֶם. זה אחד המֵיזָמים האהובים עלַיי.
כַּיום אני מנהל עמוּתה שנִקרֵאת 'אַלְמַנַארַה', 'הַמִגְדָלוֹר' בְּעִברית. כמו מִגדָלור שמֵאיר את הדרך לאוניות בַּלַילה, אנחנו מְאירים את הדרך לאנשים עם לְקוּיות ראִייָה וּמוּגבָּלוּיות אחרות. בָּעמוּתה אנחנו עושׂים דברים חשובים רבים מאוד: אנחנו מַקליטים ספָרים קולִיים, כך שגם מי שאינו רואה טוב יוּכל להַאזין לַסיפורים, לְסִפרֵי לימוד ואפילו לְשירים. אנחנו גם מְפיקים הֶסכֵּתים (פּוֹדְקַאסְטים), מַפעילים קבוצות לִתמיכה רִגשית, קבוצות הַעצָמה וחוגים, ואפילו מאַרגנים קַייטָנות וטיוּלים לִילדים עם מוּגבָּלוּת כדֵי שיַרגישו שהם יכולים לעשׂות הכול בְּדִיוּק כמו כולם.
אַחד הדברים הכי חשובים שאנחנו מלַמדים הוא שלְכל אדם יש עֵרך – לא חשוב איך הוא נִראֶה, שומֵע, הולך או רואֶה. כל אחד יכול לַחלום וּלהַגשים את חלומותָיו.
ולא אֶשכּח להַזכּיר את החבר הכי נֶאמן שלי – סְפֶּנְסֶר, כלב הנְחִייָה שלי. הוא ממש העֵינַיים שלי: הוא הולך איתי לְכל מקום, עוזר לי להִתנַיֵיד, שומר עלַיי, ויותר מִזה – הוא מַעניק לי המון אהבה.
החַיים שלי לימדו אותי שכּל קושי יכול להפוך לְהִזדַמנוּת לִצמוח. אַל תַחששו להיות מי שאתם, ואַל תִשכּחו – כל אחד מֵאיתנו מְיוּחד בְּדַרכּו. רק לא לְוַותר!
